ערר המדינה על החלטת בימ"ש להורות למדינה להעביר למשיב מסמכים

1.        זהו ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' כהן), בה הורה בית המשפט למדינה להעביר למשיב מסמכים שנערכו לעיונו של בית משפט קמא בלבד במסגרת הליך מעצר שהתנהל בפניו. מדובר ב-5 מסמכים שצורפו להודעת הערר במעטפה סגורה, המהווים סלע המחלוקת בבקשה זו.

2.        נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי, המייחס לו עבירות הריגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, ועבירות נוספות. לאחר הגשת כתב האישום, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט לקבל חומר חקירה מכח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. במסגרת בקשה זו, התבקשה המדינה למסור להגנה מספר מסמכים הנכללים ברשימת חומר החקירה בתיק התביעה. המדינה התנגדה להעברת המסמכים.

3.        בהחלטתו, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב, והורה למדינה להעביר להגנה, בין היתר, את חמשת המסמכים המפורטים בהודעת ערר זו.

           בית המשפט המחוזי ניתח את פרשנותה של הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ובחן את המסמכים נשוא המחלוקת. הוא מצא, כי זיקתם של המסמכים והרלבנטיות שלהם להליך הנדון מצדיקה את סיווגם כ"חומר חקירה", ואת העברתם לעיון ההגנה.

4.        טוענת המדינה בערר שלפני, כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי מדובר בחומר חקירה שיש להעבירו לעיון ההגנה. היא מסתמכת בטענתה זו על עמדת בית משפט זה בשורה של פסיקות בהן נפסק, כי מסמכים ומידע המוגשים על-ידי נציג תביעה לשופט מעצרים, במעמד צד אחד, אינם ניתנים לסיווג גורף כ"חומר חקירה", אלא יש לבחון את תוכנם, וככל שתוכן זה מתייחס לרשימת פעילויות מתוכננות במסגרת החקירה, אין הוא עונה על הגדרת חומר חקירה במובנו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3) 630; בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל, תק על 2006 (3) 3761, בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, 5-6).

           במקרה זה טוענת המדינה, כי לא הונחה כל תשתית המצביעה על כך כי המסמכים המבוקשים כוללים, על-פי תוכנם, חומר חקירה שהצגתו מתחייבת על-פי החוק. עוד טוענת המדינה, כי בנסיבות עניין זה המסמכים הנוגעים בדבר הם טיפוסיים לתיאור פעולות חקירה בהליכי מעצר בשלביהם השונים, אשר הוגשו במעמד צד אחד לבית המשפט הדן בהליכי מעצר, ולכן אין הם בבחינת חומר חקירה החייב בהצגה. מכאן, על פי הטענה, לא היה מקום לחייבה לגלותם להגנה. מטענת המדינה משתמע עוד כי אם תחויב המדינה בגילוי המסמכים כאמור, עלול להיגרם נזק לערכי תכנון והיערכות מבצעיים בתחומי חקירות המשטרה, שאינם אמורים להיחשף ולהפוך פומביים, ואין להם גם ערך ראייתי כלשהו לנושא האישום הקונקרטי העומד לדיון.

5.        סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע:

(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו ... לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה, וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".

           הוראה זו קובעת את זכותו של נאשם לעיין בחומר המצוי בידי גורמי החקירה והתביעה, הנוגע לאישום. זכות העיון בחומר חקירה נגזרת מזכות היסוד של הנאשם לחופש אישי, המשליכה מצידה על זכותו לנהל את הגנתו, תוך הכרת מלוא חומר החקירה הקיים בעניינו, כדי להבטיח משפט הוגן. זכות הנאשם להתגונן כנגד אישום פלילי, וזכות העיון השלובה בה, משקפות לא רק אינטרס של הפרט, אלא גם אינטרס ציבורי כללי, שתכליתו להבטיח כי מערכת המשפט תכריע בגורל נאשם במסגרת משפט הוגן, תוך מתן הזדמנות מלאה להציג את הגנתו. מימוש זכות ההגנה בפני אישום מותנית בכך שמלוא החומר הנוגע לעניינו של נאשם יוצג בפניו, ויהא ידוע לו (בש"פ 2043/05, 2130/05 מדינת ישראל נ' זאבי; ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, תק על 99 (1) 1380; בש"פ 9322/99 מסראוויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 381).

6.        כלל הוא, כי יש לנקוט פירוט מרחיב למושג "חומר חקירה". כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום, ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי, הינו "חומר חקירה" כמשמעותו בחוק: "בבואנו לקבוע מהו "חומר חקירה", עלינו להיות מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל-ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה" (פרשת מסרוויה, שם).

           "חומר חקירה" הוא חומר המצוי בגרעין הקשה של תשתית ראיות התביעה, עליו מבקשת התביעה לבסס את האישום (פרשת זאבי, שם, פסקה 13). המאפיינים העיקריים לסיווג חומר כ"חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק, הם שלושה: ראשית - חומר רלבנטי לאישום; הרלבנטיות מתפרשת בהרחבה; שנית - המושג "חומר חקירה" מתפרש גם על ראיות השייכות לפריפריה של האישום (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625 632-3; בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 129). שלישית - אין לכלול בגדר "חומר החקירה" ראיות שהרלבנטיות שלהן לאישום הפלילי אינה קיימת, או שהיא רחוקה או שולית בלבד (פרשת זאבי, שם; פרשת אל הוזייל, שם, עמ' 129; בש"פ 1372/96 חה"כ הרב אריה דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 177; בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, פסקה 3). לסייג האחרון ישנה חשיבות מיוחדת מקום שחומר מסויים נצבר או נערך במהלך החקירה, אך הוא אינו רלבנטי לאישום, והצגתו לעיון ההגנה עלולה לפגוע בזכויותיהם של אחרים, או להסב נזק לערכים שונים שבאינטרס הציבור (פרשת זאבי, פסקה 13). במצב שבו, מצד אחד, החומר אינו מועיל לקיום משפט הוגן, ומצד שני, הצגתו עלולה לגרום פגיעה בלתי ראויה באדם או בערך ציבורי חשוב, יש למנוע את חשיפתו של החומר לעיון (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי, פ"ד נז(4) 625). ככל שהזיקה בין טיב החומר לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רופפת יותר, כך עולה משקל הפגיעה הצפויה בזכויותיהם של אחרים או בערכים שונים שבאינטרס ציבורי הכרוכים בהצגתו לעיון (בש"פ 6022/98 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686).בפרשת הת'צר, שם (פסקה 7) נאמר:

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זו זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן תכריע את הכף, ועל דינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם, כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקרבנות עבירה, ולאינטרס ציבורי בקיום הליכי משפט באכיפת החוק ובחשיפת עבירות".

           מצד שני, במקום שבו לחומר ישנה רלבנטיות לאישום וחשיבות מבחינת הגנתו של הנאשם, יש בדרך כלל לחושפו כ"חומר חקירה" גם אם הוא עלול לפגוע בזולת או בערכים כלליים, וזאת, בכפוף למצב שבו יוטל חיסיון על החומר מכוח פקודת הראיות, לקידום התכליות המצוינות שם.

           לסיווגו של חומר כ"חומר חקירה" יש, אפוא, משמעות מהותית מעבר להיבט הטכני שבסיווג. סיווג זה קובע מהו חומר רלבנטי לצרכי הגנת הנאשם, ומהו חומר שאינו רלבנטי, אשר עשוי להתקיים לגביו אינטרס למנוע את גילויו כדי להגן על ערכים שונים בעלי משמעות ציבורית, או מניעת פגיעה בזכויות הזולת.